סיבובי הזקן, חלק 2: "זהו הרגש החמקמק"
\[post\]ההולך הזקן, חלק 1: "רק מהסירה"\[/post\]
עשיתי הרבה ביום השני שלי בדנסטאר. ביקרתי ביורא ואני הקשבתי לו מתלונן על בעיות שלשמן לא התכוונתי לעזור. קניתי פומפה משלי ועבדתי עוד קצת במכרות, חופר את כל העפר עד לחתיכה האחרונה ומוכר אותה לליוגלפ, הגזען שהיה הבעלים של המכרה. בשולי העיר נתקלתי בקבוצת נוודים חנושיים ומכרתי להם כמה מהאבן היקרה שלי בתמורה לנעליים, שריונים, קשת ציד וזוג חיצים מברזל.
ועכשיו – לצוד!
ובכן, מגיע הזמן לצוד – רק כדי לצאת מהעיר לאט לוקח המון זמן. לאחר מכן, לוקח הרבה זמן למצוא מישהו שראוי לצוד בו. וכשהצלחתי סוף סוף למצוא קרבן מתאים – אייל, או איך שקרואים להם בסקיירים – מתברר שכבר צדים אותו שלושה זאבים, אשר מיד מחליטים שאני טרף הרבה יותר מכובד מאיזה אייל.
לפחות, האף שלו לא נמצא עכשיו בחולצה שלי. כך נראה.
זוהי הקרב הראשון שלי! פתאום אני מבין שאין לי שום נשק נוסף מעבר לקשת והחיצים. אין לי לא חרב, לא מקלע ולא שום דבר דומה, רק סכין ופומפה. התברר שהפומפה היא נשק לא רע בכלל, ובעזרתה הצלחתי לשחוט את הציידים הזועמים במהירות. הציד נמשך: אני נתקל באייל נוסף, אבל אני לא מצליח להרוג אותו, אני מצליח לשרוד התקפה של עכברי פח, ואז אני באומץ הורג את עז ההר המרושעת שהעזה לעמוד לידי. כשחזרתי לעיר, פתחתי את העורות לעור, ואז אני מכין לעצמי חרב ברזל וקסדה, בדיוק כמו ההוא מהפרסומת של סקיירים.
הנה קונספט נהדר לעטיפת המשחק, בטסדה!
למרות שהקסדה החדשה שלי מסתירה את פניי המכוערות, התושבים בעיר פתאום מפסיקים לדבר על הסיוטים שלהם ומתחילים לומר לי בקול אחד שאני נראה מזעזע. מתברר, שהדבקתי מחלה בשם "אטאקסיה", כנראה מהזאבים או מעכברי הפח. אבל זה משפיע רק על הכישורים הגננתיים שלי, וכיוון שאני NPC לא מזיק, אני לא מתכוון לגנוב מאף אחד. אז, למעט זרם הביקורת, אני לא מוצא כל בעיה להיות מאכסן ליצור עטוף בעכברים.
ביום שלמחרת אני יוצא לצוד רחוק יותר – לאורך החוף המושלג והקר במערב. במרחק אני רואה דמות של אדם מהלך הלוך ושוב עם מגן בידיו. אני חושב שזה אחד משומרי דנסטאר, שצריך לפטרל באזור, אבל ברגע שאני מבין שאני כבר רחוק מהעיר, אני מקבל חץ במוח.
לפחות, הקסדה החדשה שלי התגלתה כאידיאלית די מהר.
אופס. זה לא שומר דנסטאר, זה שודד, ולידו עוד שודד, ולידו שודד נוסף. אני שולף את החרב שלי ותוקף את השניים הקרובים, אך לשניהם יש מגינים, והם חוסמים את כל התקפותיי. בינתיים השודד השלישי, זה עם הקשת, משגר לעברי חץ אחרי חץ ממרחק בטוח. הממ. זה יכול להיגמר מהר מאוד ורע.
היי, חברים, למה לכם לשדוד אותי? יש לכם עליכם הרבה יותר שטויות מאשר יש לי!
בעוד השודדים ממתינים בסבלנות עם שאר היקום, אני מחפש אם יש לנורד שום קלף בשרוול (למרות שאין לו גם שרוולים). אני מגלה שיש לו כישרון מולד – קריאת קרב, שניתן להשתמש בה פעם ביום, וכשאנו מדברים על נורד, ייקרא אקט מבעית. אני משתמש בכישרון, והשניים הקרובים שלי בורחים בבהלה מהאימה שלי. אני רודף אחריהם, מנפנף בחרב, אבל מהירותנו זהה, ואני לא מצליח לתפוס אותם. מצעד משעשע של שני שודדים בורחים ואידיוט אחד המנפנף בחרב שלו עובר במקרה ממש ליד השודד השלישי, וזוהי ההזדמנות שלי – הוא נשאר במקום. אני שוחט אותו בזעם בשניים קלות. שני השודדים האחרים אז שבים לחזותם הנועזת ותקפים שוב, אך כישורי המגן שלהם כבר אינם נראים מפחידים, ואחרי כמה דקות של קרב משוגע וריצה בחוף הם נשלחים לעולם הנשמות.
או. אווה. וואו. זה הרגע שהרגתי שלושה אנשים. לא זאבים, עכברי פח או עזים, אלא אנשים. כמה שניות אני חושב על החלות של החיים, על החושך הפנימי שגורם לאדם להרים נשק על האדם השני, ואז אני מקונן על אובדן האנושי חסר התכלית על פי המסורת התאמריאלית העתיקה – משחרר את הגופות המדווחות מהציוד שלהן ומשאיר אותן בלתי מכוסות שלג הקר.
הלילה אני ישן במחנה של השודדים המתים, מאוד שמח על כך שמצאתי מיטה חינמית. בזמן הציד בבוקר (הטרף – שועל שלג ושני זאבים), אני מבחין במרחק במשהו שדומה לספינה הרוסה. תכננתי לחזור לדנסטאר, אבל הספינה הזאת נראית מעניינת מאוד ואני רוצה לראות אותה מקרוב. בדרך נתקלתי בסירה הפוכה, מאוכלסת בקרבי חמר, ובכמה פריטים מועילים – תליון יקר, נעליים מצוינות וחרב מעוקלת, שנראית חזקה יותר מהחרב הנוכחית שלי, מכיוון שהיא מעוקלת. עם החרב החדשה ושריון השודד, אני נראה די מרשים.
שלוש דברים במשחקים שאתם חייבים לבדוק מקרוב: מדורות, מפלים ואזורי טביעה.
לבסוף, אני מתקרב לאזור הספינה הטרופה, ובזמן שאני מתפעל ממנה, אני פתאום שומע קול מאחורי. איזה בחור רץ מאחור וכעת מדבר עם הגב שלי. הוא אומר לי לקחת משהו לשמירה זמנית ולא לספר על זה לאף אחד, או שהוא יהרוג אותי. מבולבל, אני סובב, אך רק כדי לראות אותו בורח למקום בלתי ידוע. מה זה היה? אני בודק את המלאי שלי, ומי יודע איך, מתגלה לי חרב מגנטית של אמברין שהבחור הזה דחף לי היישר למכנסיים.
וואלה. רק לחצתי בעל כורחי על חפץ גנוב. אני שונא כשאנשים פשוט לוקחים ושמים משהו במלאי שלי מבלי לדאוג לדעת את דעתי על כך. זה נקרא "מרחב אישי", אנשים. אני מטייל בעצבנות על סיפון הספינה, נוגסת, ואז פונה ושומע עוד אחד פרדוקס שמתקרב מהכיוון שלי. או, אלוי, מגיע לראשי מה להגיד. השודד הזה הוא קורבן של השודד הקודם שגנב ממנו חרב, שהולך להיות איפשהו בתוך המכנסיים שלי. נהדר. רואים מה קורה כשמנסים לחמוק מההרפתקאות בסקיירים: סקיירים לא אוהבים את זה, הם מתקרבים אליך מאחור, כשאתה לא רואה ודוחפים לך חרב גנובה בגודל כפול ממש במכנסיים שלך, מכריחים אותך להתקדם להרפתקה.
כן, יש לי חרב במכנסיים, ולא, אני לא שמח לראות אותך.
ובכן, לא מתכוון להתערב בדרמה האישית של אף אחד. לפני רגע באתי להחליט אם לקחת פומפה עזובה או לא, ובשביל בחור כמוני זה כבר היה מותחן ומעניין. אני מיד מחזיר את החרב לשודד החדש הזה, שנראה קצת מופתע ממני על המחווה הכנה שלי, משהו שהוא לא מלבוש האינטרסריים. לאחר מכן הוא בורח גם, מבטיח להרוג את השודד הראשון. ובכן, בהצלחה! רק אל תכניסו אותי לעניינים!
אני מתוסכל, אבל אתה יודע מה? אני אשם בזה. ראיתי ספינה מנוונת והחלטתי ללכת לכיוונה, מה שמעיד על כך שאני מוכן להרפתקאות. מה ציפיתי? סבא נורדיק גם חקר כמה כלי שיט, והדברים לא נגמרו טוב. לראשונה הוא מצא את עצמו באמצע הים מוקף בשודדים, בפעם השנייה הוא פגש רפאים. הספינה הזאת בוודאי מלאה בפיראטי זומבים או קרבי חמר-ערפדים או מועמדים לרפובליקה או משהו נורא. לא אנסה למצוא שום דבר מעניין על הסיפון. אני פשוט אעזוב. שומע, סקיירים?! נורדיק עוזב.
בהרגשה רעה אני מתדרדר חזרה לדנסטאר. אני אפילו לא אשן במחנה של השודדים המתים: בטוח שהם יחזרו לחיים, או שאגלה בלילה, שאני מתעורר ומגלה ששני השודדים האלה חזרו וניסו שוב להשתמש בתחתונים שלי כסנדוק. מעכשיו, בכל פעם שאני בשטח פתוח, אני אשא את חצי העליון של הלחם אחרי החמו, או מה שזה לא יהיה, שייראה כמו עז, ואת השאר אני אגלה עם האקדח שלי.
ועכשיו אני מצטער שאין לי חרב גדולה וקסומה במכנסיים שלי.
אבל אולי לא. סקיירים עדיין לא הפסיקו לנסות להפוך אותי להרפתקן. אני כבר מתקרב לדנסטאר, כשהמוזיקה השקטה ששיחקה תמיד בראשי פתאום הופכת לאפלה. אני מתהפך ורואה את הטרול הגדול, על הזין שלו, רץ בדיוק לעברי. אני מתחיל להתהפך, שוטף אותו בחיצים, אבל הוא מתעלם מהם, מתאושש מיד ולא נעצר לשנייה. אני מצליח לטפס על סלע, אבל הטרול נשאר למטה, מתלונן ולא מצליח למצוא דרך לעלות למעלה.
מה שנראה כאן זה לא טוב. הטרולים הם חבר'ה של ממש מסוכנים. אני בזהירות צועד על הסלע, מבחין בגג של בניין כלשהו ומבין שאני כבר בדנסטאר. אולי מישהו יעזור לי להילחם בלהקת הקפואים הזו? אני רואה כמה שומרים, מודאגים ומחזיקים כלי נשק ליד העין, אך, כנראה, לא יודעים מהיכן מצפה להם סכנה.
פתאום מגיעה עזרה מאיפה שלא ציפינו. אני רואה את לייגלפ, הבעלים הגזעני של המכרה, רץ לעברי לעבר הטרול, מנפנף בפומפה! כן! תן לו, לייגלפ! אני אוהב אותך! אני אבחר בסליחה על הגזענות המגומגת שלך אם תוכל להרוג את הטרול הזה או לפחות תן לקפוץ על המחשב. לייגלפ מת המום. הטרול הורג אותו בבת אחת, מפיל את הגופו המסכן הגזעני הצידה. אוו…
שחקן משני, לונד, רץ גם אל הטרול, מחזיק פומפה בידו. זה לא מעורר בי אופטימיות: הבחור אפילו לא לובש חולצה. לונד הצליח להחזיק מעמד בערך 0.0003 שניות יותר מלייגלפ. הסיטואציה מתהווה. פתאום אני מדמיין את כל תושבי העיר מתים מאובדן ידי הטרול, שאני במקרה הביא לכאן. אני מנסה להצית את הטרול בעזרת כישרון אש, אך למרות שכמובן הנורא לא אוהב להיות להבות, הבריאות שלו כמעט לא פוחתת.
וכך הטרול נכנס לעיר. בּערך באותו רגע נדמה לי שזה לא ייגמר אף פעם. יש לי ליום אין סופי: ריצה אינסופית, ימים, שבועות וחודשים, ברחוב, בכל הקהילות והכפרים, עם הטרול הבלתי נבדק אחריו, שיוכל להרים נשק כדי לפגוע בכל NPC, ומשאיר מאחוריו את הסקיירים המתים, מלאים בגופות של תושביהם הקודמים.
אבל אולי לא. כמעט מייד הטרול נתקע בין הבית לבין הקיר, ונשאר שם בהלם. השומרים צוללים בו בחצים, ומפלצת מתישהו סוף סוף משחררת את נשמתה. אני שולף מהגופה שישה חיצי ברזל שלי ועוד שמונה חיצי ברזל שייכים לשומרים (ועוד זוג מהקיר של הבית הקרוב).
תוצאות הסוף בקרב עם הטרול: שלושה אנשים. לייגלפ, לונד ואחד מהשומרים. אני לא רוצה לשדוד את הח'אה ג'ו, מכיוון שלתשמתי אחריות על כך שהם מתים. כך שאני פשוט עוזב את המתים בשקט, חוזר לאכסניה, נוגס בשומן הטרול הטרי ושוכב לישון ליד המיטה כל הלילה.
מסכני תושבי דנסטאר. הם כבר סובלים מהסיוטים. ולמרבה הצער, יש לי הרגשה שכמעט כל התעשייה לכריית זהב המקומית, שראתה זאת מבט.
*המקור. *