"משחק השנה, עף כנגד הרוח של הלילה" — ביקורת מ-eurogamer.net [תרגום]
חוות דעת על «באטמן: ארקהאם סיטי»
קריסטיאן דונלן, 14.10.2011
אם נחשוב על זה, המשחק הוא משחק תפקידים. לא בגלל שהשחקן צובר ניסיון, רמות ומשפר את כישורי הלחימה שלו בעזרת שדרוגים, לא. זה משחק תפקידים במובן המילולי של המילה, משחק המעניק לשחקן הזדמנות לחיות בעולם דמיוני חיים המורכבים מאלימות על גגות ולטיסה מעליהם. האנימציה, מכאניקת התנועה, המתיחות - כל אלו מתאגדים לתמונה אחת. ב«ארקהאם סיטי» השחקן מתגלה כבאטמן.
ולְהֵפָך להיות האביר האפל זה קל, partly בזכות העבודה הכנה המצוינת של «ארקהאם אסיילום», שהציבה לא רק את כוחו של הדמות, אלא גם את תחכומו וכעסו הנשלט, וחלקית בגלל שבפועל כולנו היינו באטמנים בבית הספר.
חדרי השינה ו הגגות היו המערות שלנו. חלמנו לתלות על קצה גג של גורד שחקים את מי שנסע על האופניים הזבל שלו על המדרכה. נשבענו להוקיע נקמה על מות ההורים, שהיו בריאים וחיים וישבו בחדר הסמוך, מדברים בקול רם על ה «מוריס מיינור» שלא התחיל בבוקר.
«אני צריך להיות יצור הלילה!». מילותיך, ברוס. היינו באטמנים במשך שנים, מה שאף אחד לא שם לב. «ארקהאם סיטי» פשוט הסירה את המבוכה, הפכה לא רק למשחק על באטמן, אלא גם לסימולטור באטמן, … אכזבה בהגשמת חלומות.
בבסיס, רק משחקים יכולים להגשים חלומות כאלו, יוצרים חצרות, רחובות ושכונות שלמות, מלאות בפשיעה ומיסתורין גותי. העלילה פשוטה: סוהר לשעבר בבית המשוגע של ארקהאם הפך לראש עיר של גות'אם והפך את העוני העירוני לסניף של בית משוגעים. הוא חיתך אותם מהעיר באמצעות תחנות שמירה, פנסים וחוטי תיל, ושחרר את כל המשוגעים מתחום בואווי ועד סמטת הפשע, הידועה לכם. תחת העין הפקוחה של דוקטור הוגו סטריינג', האסירים החלו להקים כנופיות ולחלק שטחי השפעה.
בתוך כתר של יחסים מתוחים ובריתות שבירות מגיע באטמן, ופרוסה בפני השחקן עלילה עשירה בסגנון קומיקס כמו «השתיקה» או «החג הארוך», המורכבת מסצנות קצרות ודינמיות, וכל פנייה יכולה להיסלח, אם מובילה היא לפריט חדש או לבואו של נבל סופר חדש.
«רוקסטדי» לא מתביישת לנצל את העובדה שלבאטמן יש לא רק ביוגרפיה נהדרת אלא גם אוסף של אויבים. ב«ארקהאם סיטי» הופיעו המון דמויות, מהכוכבים המסוכנים של הקמפיין המרכזי ועד אורחים מוזרים במשימות צדדיות. ואין בזה שום דבר רע, בהתחשב באיזה דמויות מדובר.
את הטובים שבהן «רוקסטדי» הפכה לדגם שלה, תוך הכנסה לשינויים קלים בדימוי הקנוני שלהן. כמו בחלק הראשון, כשג'וקר פתאום הפך להיות מנחה של תוכנית ריאליטי קטלנית, כך בחלק השני פינגווין הפך לפושע לא מסודר עם תחתית בקבוק בירה במקום מונוקל, מיסטר פריז – מסתורי וטראגי בחליפת הקור שלו, והוגו סטריינג' – מאיים ופגיע בעת ובעונה אחת: קול ההיפנוזה שלו משולב בנימוסים מחושבים. לפעמים אפילו ממש מתחילים לחבב אותו.
עם זאת, הדמות הראשית של המשחק הוא העיר עצמה. בעוד שב«ארקהאם אסיילום» נבדק לעומק הנפש של ברוס וויין, בהמשך מוקד תשומת הלב עבר לעבר של גות'אם ולתחזיות לגבי עתידה.
בעצם, כל העלילה היא חידוש של «שכונת פרס** בסגנון קומיקס. היא שואבת את השחקן מתחת לאדמה, ליד תחנות רכבת נטושות ובתים חצי הרוסים, ומזמינה אותו לאגדה מכאנית מוזרה שנראית כמו תערוכת עולמים מהמאה ה-19. לאחר מכן העלילה שוב משתקפת באוויר, חולפת לצד מסוקים של התקשורת ובלונים של המשטרה אל מגדל ברזל גבוה בסגנון אר נובו, שבו כוחות מסתוריים נאבקים על הנשמה של מטרופולין רדוד.
באותה מידה העיר נראית בדיוק כמו שתמיד רציתם לראות את גות'אם: שלג מלוכלך ואשפה, קרני פנסים ובניינים מעוותים בסטייל ויקטוריאני. היא עמוסה בפרסים מהגיד המגניב, הטובים ביותר מביניהם כיום מציעים חידות מחוכמות עם לוחות לחיצה, מבוכים חשמליים ושימוש בבאטראנגים מנוהלים, כמו גם ביצי פסחא עבור המעריצים היותר זהירים. שם עומד תיאטרון «המונרך», שלידו נורה טומאס ומארתה ווין. וכאן אפשר לראות קצה פוסטר שנשאר אחרי הקמפיין של הארווי דנט. אני מאמין בכך.
במילים אחרות, אם «ארקהאם אסיילום» הייתה דומה ל«מטرويد» עם חללים סגורים משולבים בקומבינציה של פתיחת אזורים והכול, אז ההמשך מזכיר את «אגדת זלדה» — תנועה מהירה קדימה עם חופש מוגבל במקצת, בבניינים הסמליים של גות'אם שמשמשים כמו זד, והרחובות מחליפים את שדות היירולה.
ברחובות יש תקריות אקראיות, עשרות פריטים לאיסוף ומבחר טוב של משימות צדיות, כל אחת מהן משתמשת בשמות מפורסמים ובמכאניקת משחק מעניינת. האם אתה שוטף בשמים בזמן שאתה מחפש את שרידי קורבן של רוצח סדרתי, או האם אתה רץ משיחות טלפון לשיחות טלפון אחרות, מנסה לעקוב אחר שיחה מוצפנת, תמיד יהיו דברים כדי להסיח את דעתך.
וזה קשה לא לעשות את זה. לדוגמה, פרסים בצורת סימני שאלה, שהיו לפני כן נותנים כמה הישגים ותוספות, עכשיו פותחים קמפיינים מיני שלמים. ולא רק הגיד המגניב כל כך גדל בעייני השחקנים.
עם זאת, מה שהכי מפתיע הוא לא המגוון של הדמויות, אלא הניוד בעולם. ב«ארקהאם אסיילום» באטמן היה כל כך מוצלח שבמשחק - בלתי מנוצח בקרב, לא פרקטי תחת אש, במידה שווה מתכנן קרב ויוצר מסלול בחקירת מקום הפשע - שקלנו לשכוח על הצד השני של הדמות. עכשיו «רוקסטדי» נתנה לשחקנים את זה, והציבה את באטמן היכן שהוא צריך להיות - בשמים בלילה.
בוודאי, גם בחלק הראשון היה ניתן לתפוס ולהשתמש ברובה חכה, אך היו שם מגבלות קשות. תעופה למשל, למעט קפיצה מהמרפסת הפכה לשלב מקדים מהיר לקרבה של הקשר בגובה. כאן שני מרכיבים אלו יצאו לקדמת הבמה. נוסף האצה בעזרת חכה, המושך את באטמן ממש לשמים, ואזור פתוח, בו אפשר לשוט על מעיל. באופן פתאומי המשחק הפך לנוחות ב«קרקדאון» ו«Just Cause 2», שבהן התענוג טמון פשוט בניידות בעולם. זהו אחד מהתענוגות המדהימים, שהוצגו לעיתים רחוקות, וחשובים לחשוב באחריות על ממד ההנאה שהמשחק יכול לספר.
לנוחות נוספת, תצוגה גדולה הוספה לחלקו העליון של המסך, והניחה לשחקנים לסמן נקודות על המפה, המופיעות כמובן בצורת סמל של באטמן. גם זה וגם זה נעלמים כאשר עוברים למצב בלש, מה שלא מאפשר לשחקנים הפעם להתעלם מעבודتهم של האומניות על הטקסטורות. לסיוע תוך כדי ניידות יש צורך אמיתי.
כן, ב«ארקהאם סיטי» אין עולם פתוח עצום, גם אם לוקחים בחשבון את כל המיקומים הפנימיים המוצעים בקמפיין המרכזי, אך עם זאת העולם הרחב והמורכב מלא סודות. לאחר ארבעה ימים של חיפוש בעיר, אני עדיין מצאתי משהו חדש, והרגעים הכי טובים במשחק בדרך כלל הם כשיש שקט, כשבאטמן בורח על הגגות, שומע את שיחות הפושעים ללא הפסקה למטה. לפעמים קשה לא לחוש את עצמך כחוקר הגדול ביותר על פני כדור הארץ בתור שמירה על קרב, מחפש בקרב הרעשים לתפיסה קטנה שתיתן לו טעם לפעול.
באטמן יכול לקפוץ כמו פצצה ולהכות על האדמה, שמזכיר את ממלכת הפטריות של «מאדו» ומציע שהאלפרד בסופו של דבר קנה לאדון ברוס “SNES.” גם אם לא נתקעים על זה (וגם לא על כך שהחכה בעצם היא וו ירי מתוך «זלדה», ושאר רמיזות ל לינק וסם), תוך כדי משחק ב«ארקהאם סיטי» יישאר בכל זאת התחושה שכך היה עלול להיות האביר השחור, אם היה נוצר על ידי «נינטנדו», ולא «DC Comics».
זה לא כל כך בעניין של רגעים ספציפיים, אלא בדרך כלל. «רוקסטדי» יוצרת משחקים בערך כמו «נינטנדו» — השחקן לעולם לא יקבל פירוש שהוא מוצא מועיל רק למשהו אחד, אף פעם לא יוצבף מטרה משעממת ולא נעימה, גם אם יהיה צורך פשוט ללכת ברחוב. מה שהכי דומה ב«ארקהאם סיטי» למשחקי «נינטנדו», תלויים במה נוצר ראשון, בטח לא ניתן לקבוע אם זה היה עולם המשחק, דמויות או מכאניקת המשחק, הכל משתלב בהרמוניה.
אם יש דבר יחיד במשחק, זה שאין את המקוריות. ב«ארקהאם סיטי» אין שום דבר שיכול להפוך את התגליות המדהימות ואת המשחק עם השחקן משם הראשון (למרות שיש מחזה נוסף באותו הטווח), וגם לא הרגשה המופיעה, שמישהו סוף סוף עשה משחק סביב באטמן, ש בה רישיון העשירה, ולא העמיסה, מאוד קשה לחזור. במקום החדשה השחקן מקבל שדרוג: הבוסים נהיו טובים יותר, האנימציה, תהליך המשחק הפך לדורש יותר עבודה של המוח.
מחיר גבוה. מערכת הקרב, שחלקה אחד מהחלקים הטובים ביותר של המקור, הועשרה באנימציות חדשות, סוגים חדשים של אויבים, סוגי תנועות חדשות וגישה קלה יותר לאביזרי טכנולוגיה. יתרה מכך, האביזרים הללו עצמם שודרגו. מכשיר החכה האפשרי עכשיו משנה כיוונים תוך כדי תנועה, הפך מחלפה מצחיקה של גשר לחלק בלתי נמנע מסיפור מעניין בליל בוואווי, וחדשות כוללות מכשיר קרח שמקפיא את המצב כדי לחלץ אויבים מהקרב, ואפשרות לעבור בחלק מהאזורים. אלפרד אומר פעם: «אתה תצטרך חגורה גדולה יותר». אם כך זה ימשיך, כולנו נצטרך שלט רחוק גדול יותר.
לעיתים קרובות מופיעה האישה-החתולה, גם בקמפיין וגם במשימות הצדדיות שלה. כדי לשחק בה צריך חיבור לאינטרנט, אבל היא לא שונה בהרבה מבאטמן. היא נלחמת בצורה עדינה יותר, מהירה יותר וקשה יותר, ומתקדמת באמצעות חבל, ריצה על הגגות והקשה ריתמית על כפתורים כשעושים טיול על הבניינים.
אתגרים, לשמחתנו, גם נשארו במקומם, כך שלשחקן תמיד יש גישה לקרבות כואבים ולציד שקט על הפושעים. הפעם האתגרים מחוברים לשרשרת כמו קמפיינים מיניאטוריים, כל אחד מהם עם מודיפיקציות מיוחדות. לדוגמה, ניתן להפעיל מגבלת זמן או לקחת את כל התוספות. פשוט גן עדן הארקייד של טבלאות דירוגים.
גן עדן באמצע הגיהנום, ה-חחח. כלא, רוצחים, פסיכים... «ארקהאם סיטי» ממורכבת מדברים קודרים, אך בכל פעם שנכנסים אליה זה מרגיש כמו בריחה לעולם אחר, שבו לפעילויות השחקן יש אפשרות להציל חיים של מישהו, והוא עצמו בטוח, אגרסיבי ולאומית משוחח בשפה של «טוב, תספר חמישה שוקולדים הטובים ביותר חוץ מ«מרס»».
האם הסיפור תם? לא עם כל הסיכויים. «רוקסטדי» יודעת מתי להוריד את הוילון, אבל המשחק נראה כמו אקט שני קודר או אמצע הטרילוגיה. אם כך זה, נשאר רק לנחש בעניין שכיום המפתח יזרוק אותנו בהפתעה הבאה.
בעיקרון, קודם הוא ביא עצמו דמות. עכשיו - מקום הפעולה המושלם עבורו. וגם מחקו אחת מהדברים המורכבים ביותר ברשימה שלי לתוכניות לעתיד, הממוקמת ישר בין «להיפגש עם טי פנינגטון» ו«לסיים את הספר הזה של רובר מויזיל».
“להיות באטמן”. יש.
דירוג: 9/10.
«באטמן: ארקהאם סיטי» יוצא ב 21.10.2011 על «PlayStation 3» ו«Xbox 360» ובנובמבר על מחשב.
התרגום הוא פרי מחבר.
תודה על החומר - mchammer.
תודה על השכתוב - Soth.
תודה על התמיכה - Sinmara.